תפריט

"לכל איש יש שם"

נכתב על ידי נדב ברק, תלמיד כיתה י"ב 4, לזכר סבתה של אימו.
נדב קרא את הקטע המרגש באושוויץ בטקס "לכל איש יש שם", המקום הנורא אותו שרדה הסבתא:

מזל
"צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי״-אלברט איינשטיין.

כמעט בלתי נתפס להבין את כמות צירופי המקרים שקרו לאורך ההיסטוריה כדי שנגיע לכאן ונעמוד פה היום.
על פי דוקטור אלי בינזיר, הסיכוי המוערך של כל אדם להיוולד כמי שהוא, עומד על בערך אחד ל 10 בחזקת שתיים וחצי מיליון. רק כדי להראות את סדר הגודל מספר האטומים ביקום הוא 10 בחזקת 80. מהנתונים האלה אפשר לקבוע בודאות שנוכחות כל אחד ואחת מאיתנו פה הוא נס בפני עצמו. אך הסיכוי שלי לעמוד פה היום היה הרבה יותר קלוש. אני גם סוג של ניצול שואה. צילה גרה ולאה לבוביץ ז״ל שנפטרה לפני שנה, שתי הסבתות של אמי, שרדו את המקום הנורא הזה, וכמעט כל משפחתן נספתה כאן. העובדה הזאת מדהימה ומפחידה אותי בו זמנית, שכן מחלחלת בי ההבנה שנוכחותי כאן מותנת בדברים שוליים כמו מקום שינה, מקום עמידה, או מצב רוח של קצין ss, דברים שאם היו שונים אפילו טיפה, כנראה היו מונעים את קיומי. אז למרות הכל וכנגד כל הסיכויים, אני עומד כאן בגאווה גדולה ובתחושת ניצחון שמעורבת בעצב, לזכרה של לאה לבוביץ ומשפחתה, ומאמין שאם יכולה לראות אותי עכשיו, היא מבינה את גודל השושלת שיצרה בכך ששרדה ובאותה הזדמנות הייתי רוצה להגיד לה תודה, דבר שלא הספקתי להגיד לה לפני כן.

לסיום, נאמר כי כדי להבין איך אפשר לשרוד את השואה צריך ספר אחד בעל עמוד אחד, ובו מילה אחת-מזל. הפתגם אומר חיים ומוות בידי הלשון, אך ללא ספק הם לא פחות בידי המזל.

כתב: נדב ברק

כתבה של אלונה טוסי, י"ב 4 – פורסמה גם בעיתון

המסע לפולין- תיכון קלעימסע לפולין - כתבו עלינו בעיתון

בתאריך 15.9.16 יצאנו למסע לפולין עלינו על מטוס לכיוון ורשה, 60 תלמידים מתוך שכבת י"ב בתיכון קלעי בגבעתיים -מורים, הורים ומדריכים. המסע ערך שבעה ימים שהיו גדושים בפרטים, ביקורים באתרים, בהסברים, בנופים, בנסיעות וכמובן גם בחוויות רבות – טובות מרגשות ועצובות. כל יום במסע התחיל בשעה 6 בבוקר ונגמר בסביבות עשר בלילה. כמעט כל רגע במסע היה בלתי נשכח. את המסע פתחנו ביער לופוחובה. זו הייתה חוויה מצמררת אף שלא ראינו דבר מוחשי אלא רק שמענו סיפור מפי המדריך בזמן שברקע התנגנה מוזיקה מצמררת.

 אווירה זו גרמה לנו לתחושה חזקה של שייכות לעם ולתחושת ניצחון לעמוד במקום בו לפני 80 שנה נטבחו מיליונים מבני עמנו וזאת ההוכחה שהנה אנחנו פה חזקים מאי פעם. אם כי זו הייתה אחת החווית הקשות והזכורות ביותר במסע. לכל אורך המסע הקשבנו להסברים שונים, התרגשנו  לשמוע סיפורים רבים אודות שורדי שואה והיו גם עדויות מפי אנשים שהיו שם ושרדו. חבל מאוד שבעוד מספר שנים כבר לא יתאפשר לשמוע סיפורים כאלו ממקור ראשוני. ביקרנו בבתי כנסת רבים בטיקוצין, בורשה, בקרקוב ועוד ובהם שמענו כיצד חיה קהילת יהודי פולין במקום טרם המלחמה ובזמנה. גם בבתי קברות לא מעטים ביקרנו והנצחנו את קורבות העם שלנו  על ידי הדלקת נרות נשמה. הסתובבנו בגטאות ברחבי המדינה כמו גטו לודג', ורשה וקרקוב וראינו את הגבול הדק של חומת הגטו -גבול המפריד בין חיים קשים ומשפילים לחיים רגילים המגיעים לכל אדם. ביקרנו גם במחנות השמדה כגון: טרבלינקה, מיידנק, אשוויץ ובירקנאו. ראינו את המקומות הנוראים האלו שבהם חיו בני עמנו לפני שמונים שנה, חיים שאינם חיים. חיים קשים שלא ניתן לתאר במילים.

כל המראות הקשים הללו גרמו לנו לתחושות ורגשות של עצב וכאב, לא נשכח זאת לעולם… חזרנו מהמסע עם תובנות ופרספקטיבות לגבי החיים. למדנו שלא כל דבר בחיים מובן מאליו. כמו כן למדנו להעריך את כל מה שיש לנו: מדינה, צבא, משפחה וחברים. חזרנו מהמסע עם כאב וזיכרון, יודעים יותר, מתעניינים יותר ושואלים הרבה יותר.

למידע נוסף על המשלחת לפולין תשע"ז

[nggallery id="33"]

הגדרות כלליות כניסה למערכת